כשגורדון פגש את שרון

סופ"ש מלא בסלבריטאים היה לנו (והוא עדיין לא נגמר...). נתחיל מהפחות מרגש, אתמול בשבע בערב ראש ממשלת בריטניה הדליק את עץ חג המולד בעירנו הקטנה - וויטני. אתם בטח שואלים את עצמכם, למה שדיויד קמרון, אדם עסוק לכל הדיעות, יטריח את עצמו לוויטני הקטנה שבאוקספורדשיר להדליק את עץ חג המולד בכיכר המרכזית מול כמה מאות מקומיים. אז התשובה היא שדיויד קמרון הוא ה-MP שלנו (Member of Parlement) הוא מייצג את וויטני בפרלמנט והשנה הוא גם במקרה זה שנבחר לרשות הממשלה. בעקבות זה הוא עבר מוויטני לרחוב דאונינג אבל כנציג הרשות המקומית הוא עדיין עושה מצוות כמו להתלוות לסנטה ופיית החורף להדלקת הנורות שהיא יריית הפתיחה לאירועי החגים. היה מרגש :-)

האיכות לא משהו אבל מזהים...

והספירה לאחור:


ונעבור לחדשות הרבההה יותר מרגשות -
אני והצמחוני ביקרנו היום בתערוכת האוכל של ה-BBC. נסענו ברכבת למרכז התערוכות בברמינגהם (זה זמן טוב לציין שקר קר קר פה!) כשגולת הכותרת של הביקור היתה לראות את גורדון רמזי מבשל לייב. התערוכה עצומה בגודלה וספקים וייצרנים מכל רחבי בריטניה מציגים שם. מחוות לגבינות בוטיק ועד ייצרני מטבחים ומכשירי חשמל. בתחילת הביקור סיירנו בין הדוכנים וטעמנו המון דברים משובחים. באחת בצהריים התייצבנו בתיאטרון המרכזי כדי לצפות בגורדון. שנינו אוהבים מאד את התוכניות של גורדון וגם מנסים מדי פעם לבשל ממתכונים שלו. הבאנו איתנו ספר בישול שלו שקנינו לאחרונה כדי שאם יתמזל מזלנו וניתקל בו אולי הוא יחתום עליו. אבל להפתעתנו התבשרנו שהיינו צריכים לקנות כרטיסים בנפרד להופעה של גורדון ושאזלו הכרטיסים ואין מצב להיכנס. זה אולי ישמע דרמטי אבל עמדתי שם מול התיאטרון שכבאסה רצינית שוטפת אותי. האשמתי כבר את עצמי, את הצמחוני ואת כל עובדי הבי בי סי במחדל הזה ושום טעימות חינם לא הצליחו להוציא אותי מהמרה שתקפה אותי.

בסוף התיישבנו לשתות תה ואני התחלתי לעלעל בתוכניה של התערוכה. פתאום צדה את עיני מודעה קטנה לגבי חתימה על ספרים שמתרחשת בדוכן הספרים שבתערוכה ורמזי בין החותמים. אצנו רצנו לשם (ברור שזה היה בדיוק בצד השני של המבנה העצום) וכשהגענו התבשרנו שגורדון חותם ברגע זה על ספרים - - - אופס, בצד השני של האולם. שוב מיהרנו לעבר האיזור כשאני מלמדת את הצמחוני שיעור בנחישות ישראלית. הגענו מתנשפים כשאנחנו מגלים למורת ליבנו ש - - כן, התור סגור. איחרנו בדיוק בדקה. to cut a long story short, המאבטח ששמר על התור כנראה חס עלי ועל עיני הקוקר ספאנייל שהפגנתי. הוא הבטיח שאם התור יתקדם מהר (והוא זחל) הוא ישאל את גורדון אם אפשר להכניס גם אותנו. אחרי ציפיה מורטת עצבים של כרבע שעה, המאבטח חייך והזמין אותנו להכנס לתור. הגענו אחרונים אך מאושרים לגורדון, הצמחוני על המצלמה ואני עם הספר ביד.

אז איך היה? אנחנו בדיעה אחת - הבחור מקסים! התנשקנו מיד שתי נשיקות כמנהג הצרפתים. כשביקשתי להקדיש את החתימה לי ולצמחוני הוא מיד שאל "איפה הצמחוני?". הצבעתי על הבחור שמאחורי המצלמה וגם גיליתי שאנחנו מתחתנים במאי הקרוב. שוב נשיקות על כל לחי, מזל טובים ושפע ברכות. גורדון פונה לצמחוני ואומר לו שבאמת הגיע הזמן, ולמה *פאקינג* הוא חיכה כך כך הרבה עד שהציע?! כשכבר פנינו ללכת גורדון עצר אותי ב-"חכי חכי שניה", וביקש לראות את הטבעת ובשמחה רבה הושטתי את יד שמאל :-) גורדון בחן מקרוב וציין לשבח את הצמחוני בכל הכבוד על הבחירה. הוא גם שאל איפה בדיוק החתונה וסיפרנו לו ושוב שתי נשיקות על כל לחי, מזל טובים ולחיצות ידיים וגורדון צועק לצמחוני שהוא בחור בר מזל ושהוא מצא לעצמו יופי של English Rose. הצמחוני הסתובב ותיקן Israeli Rose :-)
יצאנו, ומיד אח"כ המאבטחים הגניבו אותו החוצה להופעה הבאה.

אומרים גבינה למצלמה

גורדון מתרכז, אני שכחתי בכלל מהספר

עוזב עם המאבטחים

אז עכשיו יש לנו ספר בישול חתום עם הקדשה מגורדון והרבה כיף בלב (יותר לי מאשר לצמחוני האמת).

נשתמע,
XOXO
מיס סקוטלנד

קדחת הכריסמס

אין רגע דל בבריטניה, תמיד יש איזה חג באוויר. איך שנגמרת ההתעסקות עם חג אחד מתחילות ההכנות לחג הבא. בספטמבר מתחילה קדחת הכריסמס. זה מתגנב לאט לאט בשבועות הראשונים כשבאוקטובר אתה מוצא את עצמך מוקף נצנצים ושוקולדים וסבא כריסמס מחייך אליך מכל פינה. אחרי ראש השנה האזרחית, כשנרגעת קדחת הכריסמס מתחילה קדחת הווילנטיינ'ס דיי. כשמיצו את עצמם לבבות השוקולד מתחילים עם ביצי השוקולד לאיסטר. בקיץ יש רגיעה קלה אבל כאמור מספטמבר מתחילים להרגיש כבר חגים באוויר ועד הכריסמס יש גם את האלווין, גאיי פולקס, ת'נקסגיבינג ואז חג המולד, הסילווסטר וחוזר חלילה. בקיצור, אין רגע דל ובעיקר הקופה דופקת.

אנחנו מתעסקים בחג המולד לפחות כבר חודש. כל רגע פנוי בעיר מוקדש להשלמת קניות של מתנות לחג. הצמחוני אוהב לעשות קניות גנריות. הוא קונה דברים שנראים לו מתאימים באופן כללי. אח"כ הוא כבר יתאים מתנה למי שיקבל אותה. אני בדיוק הפוך. אני מחפשת מתנות אישיות, נוברת באמזון בתקווה למצוא wish lists ומנסה למצוא מתנות אידיאליות (כמובן שההסתברות שזה עובד לי זהה להסתברות של השיטה של הצמחוני...). בסופ"ש שעבר ישבנו לכתוב כ-70 כרטיסי ברכה לחנוכה ולחג המולד ושלחנו אותם בתחילת השבוע (חסרי חיים מתלהבים שכמונו, זה ממש מוקדם!).

השנה אני קונה הרבה אונליין. לא רק באמזון (אם כי בעיקר) אלא גם מחנויות פחות מוכרות. אפילו מצאתי את עצמי קונה סביבונים (לקישוט עץ החנוכריסמס שלנו) מחנות עלומה בשם "דברי קודש" הממוקמת אי שם בלונדון. סימנו כבר צ'ק על די הרבה מתנות אבל היד עוד נטויה. וככל שהזמן עובר והחג מתקרב כך גם החנויות עמוסות יותר וממש צריך לפלס דרך ברחובות הראשיים (עוד סיבה לערוך קניות ברשת).

אני לא מתלוננת (אם זה נשמע ככה). האמת היא שאני אוהבת את התקופה הזו. אני אוהבת שהחורף מגיע, אני אוהבת לחכות לשלג הראשון, אני אוהבת את הקישוטים לחג, את השווקים המיוחדים, לשתות יין חם (השנה גילינו משהו עוד יותר טוב, סיידר חם!). אני אוהבת לעבור מול חלונות הראווה ולבחון את שמלות הערב המנצנצות. אני אוהבת לקנות ערמונים בערב קר ברחוב. בעצם זה קצת מזכיר לי את חנוכה רק על הרבה אקסטזי :-) וחנוכה מאז ומתמיד היה החג האהוב עלי ביותר.

אז זו היתה רק הקדמה לחגים. קדחת הכריסמס עוד לא בשיאה אפילו והחג עצמו מתמשמש עלינו לטובה. אני אסיים בשתי פרסומות חביבות עלי מאד בימים אלו. הראשונה היא הפרסומת לקראת החג של ג'ון לואיס (רק אני בוכה בפרסומות לחגים?). השניה לא אבל בכיכובו של האחד והיחיד - גורדון רמזי. הפרסומת הזו תמיד עושה לי מצב רוח טוב וחשק לקפוץ מהספה ולהתחיל לרקוד :-)

קשה לעטוף מתנות לחג...

מי אמר גורדון וטוניק ולא קיבל?

נשתמע!

xoxo
מיס סקוטלנד

שכנים שכנים

מאז שעברתי דרומה יש לי אינטרקציה די אינטנסיבית עם השכנים שלי. או במילים אחרות, באדינבורו רמת האינטרקציה שלי עם השכנים היתה מינימלית עד בלתי קיימת. שם דוקא גרתי בבית דירות עם הרבה אנשים בגילי מסביב. אבל אחרי ארבע שנים באותה דירה אני יכולה לספק אך ורק את הפרטים הבאים על השכנים שהיו לי שם:

1. בשנה הראשונה בדירה בדלת לשמאלי גרה קומונה של סטודנטים מהודו (שמונה בדירה של שלושה) תמיד היה ענן ארומה של אוכל הודי במסדרון (מעורר תאבון בהחלט).
2. בדירה הנ"ל התחלפו השכנים בשלהיי השנה השניה ואין לי מושג מי גר שם.
3. בשנה השלישית נכנסה לדירה קבוצה של סטודנטים אסייתים והפעם המסדרון התחיל להריח מאוכל סיני (מעורר תאבון לא פחות).
4. בדלת לימיני גרו בשנה הראשונה שלושה סטודנטים סקוטיים. שנה אחרי המעבר פגשתי אותם הפעם הראשונה כשהם דפקו לי על הדלת בהיסטריה בתשע בבוקר, הלומי מריחואנה ואלכוהול וביקשו שאציל את החבר שלהם שחווה באותם רגעים התקף אפילפסיה חמור. מסתבר שתחת השפעת סמים ואלכוהול קשה עד בלתי אפשרי לזכור את מספר הקסם - 999. לחבר שלום.
5. אותה קבוצה התחלפה בקבוצה אחרת, סטלנית לא פחות, אחרי כשנה. הפעילות החביבה על הקבוצה הזו היתה לשוב בלילות שישי (או בבקרי שבת) מבילוי ולפצוח בסשן שירה בציבור כשאחד מהם מופקד על הגיטרה. מדהים כמה מהר אפשר להתרגל ליקיצות לקול Wonderwall וחזרה לשינה חזקה תוך שניות.
6. למטה גרו בין השאר ארבעה בחורים סקוטיים, סטודנטים כמובן, שהדבר היחיד שאני יודעת עליהם זה שפעם השאלתי מהם כוס פיינט שמעולם לא מצאה את דרכה חזרה וכשקיבלתי את הטלויזיה החדשה שלי הם חתמו על המשלוח ואפילו הרימו אותה אלי הביתה בערב. חמודים.
   
7. אין לי מושג מה השמות של מישהו מהשכנים הנ"ל.

מה שמביא אותי חזרה לוויטני. כשעברתי לפה החצי כבר הכיר את כל השכנים בשמות הפרטיים. את אלו בקוטג' לשמאלנו (מגעילים, מזל שהם עוברים) את אלו שמימין (נחמדים מאד) ואת אלו שממול (זוג צעיר שלאחרונה רכש את הבית ועבר לגור שם). הגדיל ועשה אחד השכנים ודפק לנו ערב אחד על הדלת כשבידיו הזמנה למקבילה הבריטית לל"ג בעומר (למי שמתעניין Guy Fawkes Night). ההזמנה הרשמית כללה את רשימת השכנים המוזמנים בכותרת והסבר מדוייק על מהות האירוע (מדורה ועל האש בז'רגון ישראלי). הגענו לשם ביום שישי בערב ומיד חזרנו על עקבותנו הביתה כדי להחליף גרדרובה. האירוע מסתבר נערך בחוץ (מדורה ועל האש אחרי הכל...) אבל - - - בגשם סוחף. אז עלינו על מדי ב' וחזרנו למקום ההתכנסות. שם עמדו כל השכנים שלנו מהרחוב ועוד, כולם במגפי גומי, מעילי גשם ופנסים, אוכלים שיפודי פרגיות נוטפים מים ובוהים במדורת ענק שהשכן הצליח להרים בסופה.

למי שעוד לא ראה, זה הרחוב החמוד שלנו

to cut a long story short, אחרי חצי שעה כזו בגשם התקבלה החלטה ברוב קולות לעבור פנימה ואת שאר הערב בילינו על בקבוקי יין במטבח של טרוור עם השכנים החדשים. אז עכשיו אנחנו ממש מכירים את כולם והם עשו קולות שהם די מחבבים אותנו. גולת הכותרת של הערב היתה כשהתבשרנו שזכינו התחרות קישוטי ההאלווין של הרחוב (!!!). זה האמת הצריך פוסט נפרד שהתעצלתי לכתוב אבל מה שקרה הוא שקישטנו את החלונות להאלווין ויומיים מאוחר יותר הבחנו שהשכנים שמולנו קישטו גם הם את החלונות ואפילו יותר יפה מאיתנו. מיד לבקשת הצמחוני שלפנו את התותחים הכבדים ועיצבנו מחדש את ארבעת החלונות שלנו הפונים לרחוב. אני טענתי שהצמחוני חי בסרט ואנחנו לא ממש בתחרות עם השכנים אבל הוא אמר שאני לא מבינה כלום וברור שיש תחרות סמויה. אז מסתבר שבאמת יש כזו ואנחנו הזוכים שלה. כבוד! האמת היא שעבדנו קשה, פיסלנו דלעות, מתחנו קורי עכביש מלאכותיים.. מה לא. מאחר ואין תמונות, החלטתי למחזר תמונות מהאלווין 2008, מסדנת פיסול דלעות שעברתי אצל בריאן וקת'רין, חברי הטובים באדינבורו.

כך זה התחיל

מרוקנים...

מעצבים...

מוכנים!

ויהי חושך! מי רוצה לנחש איזו שלי?

מה שכן, עכשיו הוצב רף די גבוה לחג המולד ואני כבר מתכננת איך החלונות יראו בדצמבר. אין מצב שאוליבר וקייט השכנים ממול גונבים לנו את הזכיה. Bring it on!

נשתמע
xoxo
מיס סקוטלנד

המלצה לסרט (ועל הדרך גם ספרים)

אני והחצי הלכנו ביום ראשון האחרון לראות בקולנוע את The Social Network. לא חיכיתי וציפיתי לראות את הסרט הזה אולי כי הייתי קצת מנותקת לאחרונה. אבל שמעתי פה ושם שהוא עומד לצאת ובשבוע שעבר קראתי איזה אייטם ב-Hello! על ההופעה של ג'סטין טימברלייק בסרט. האייטם הילל ושיבח את ג'סטין (היו גם איזכורים של המילה 'אוסקר' אבל אל תתפסו את Hello! במילה על זה) וסוף סוף הכניס לי לתודעה את הסרט.

The Social Network - פוסטר הסרט מתוך וויקיפידיה

אז כאמור אספנו את עצמנו ביום ראשון וצעדנו 10 דקות לבית הקלנוע הקרוב אלינו. בתחילת הסרט הופתעתי לגלות שהוא מבוסס על ספר שכתב בן מזריץ'. בן מזרית' הוא סופר מאד אהוב עלי. גיליתי אותו במקרה לפני כשנתיים כשחיפשתי ספר על כלכלה מודרנית בספריה של האוניברסיטה. נתקלתי בספר על אחד המדפים והשם משך את תשומת ליבי - Ugly Americans. איך אפשר להשאיר ספר עם שם כזה על המדף? אז השאלתי. הספר כתוב בסגנון שעל הגבול בין fiction ל-non-fiction (סליחה על המושגים באנגלית) ומדבר על ניצולו של שוק המניות התמים משהו של היפנים ע"י זרים מהמערב בשנות התשעים ובמיוחד ע"י אמריקאי צעיר אחד, ג'ון מלקולם.

Ugly Americans - גם לקינדל (מתוך אמאזון UK)

הספרים של מזריץ' תמיד מבוססים על סיפור אמיתי וקשורים לכלכלה, פיננסים ואפילו לאקדמיה. אחרי Ugly Americans רכשתי את Bringing Down the House, הספר עליו מבוסס הסרט 21. הפעם בן מזרית' חוקר את הסיפור (האמיתי) של 6 סטודנטים ב-MIT שהפכו למומחים לספירת קלפים והשתמשו בכשרון הזה כדי "לעשות מכה" בלאס ווגאס. הספר מומלץ לאלו שרוצים להבין קצת מעבר לסרט איך סופרים קלפים ואיך זה עבד עבור השישה. הסרט מומלץ לכולם.

Bringing Down the House - הספר (מתוך אמאזון UK)

את הספר עליו מבוסס הסרט עוד לא קראתי. The Accidental Billionaires יצא לאור ב-2009 והפעם מזריץ' שופך אור מלא על תופעת הרשתות החברתיות בכלל ועל פייסבוק בפרט. הספר מתאר את הקמתה של הרשת החברתית המפורסמת ועוקב אחרי סיפורו של מארק צוקנברג, האיש והאגדה שמאחורי פייסבוק ואיתו אדוארדו סברין (ה-co-founder שסולק מהחברה). הפעם זה לא MIT אלא הארוורד דוקא אבל הרקע האקדמי מזכיר מאד את Bringing Down the House. לג'סטין טימברלייק יש פה תפקיד קטן יחסית. הוא מגלם את שון פרקר, האיש שמאחורי נאפסטר ז"ל, שבשלב מסויים לקח חלק בהקמתה של פייסבוק. הסרט זורם בקצב מצויין והוא די תענוג למי שמכנה את עצמו גיק. הטכנולוגיים שבינינו יהנו להבין את הסקריפטים שצוקנברג כותב בתחילת הסרט כשהוא מממש אפליקציה בה היוזר מתבקש לדרג את רמת ה-hotness של סטודנטיות בהארוורד. הפחות טכנולוגיים יהנו לא פחות מהתפתחות העלילה והאדרנלין.

החצי חזר הביתה עם ראש מלא רעיונות ותשוקה להרים סטרט אפ.
אני חזרתי הביתה עם תשוקה להכנס לאמאזון ולהזמין את הספר.

שווה לראות? בהחלט.
שווה לקרוא? עוד אין לי תשובה מבוססת אבל בהסתמך על הכרותי עם בן מזריץ', בהחלט כן!

נשתמע.

xoxo
מיס סקוטלנד

עומדים להרחיב את המשפחה

לא, זה ממש לא מה שאתם חושבים. לא מדובר בתינוק (סורי אמא) אלא בחתול.

חתול אקראי

אני והצמחוני מתים על חתולים. הוא גדל בבית שתמיד היו בו חיות ומאז ומתמיד אהב כלבים וחתולים. אני לעומת זאת גדלתי בדירה בעיר שהחיות היחידות שעברו בה היו בעיקר נמלים (וכמה ילדים מהכיתה שהגיעו למסיבת יום ההולדת שלי בגיל 10). אבל אחרי שעברתי לגור לבד אימצתי חתולה מ-SOS. צ'לסי, החתולה והאגדה, היתה בקושי בת 3-4 שבועות כשהצטרפה אלי לדירה. זה היה בשנת 95 אחרי שאיש יקר במתחם באזל שמע חתלתול מילל מתוך המנוע שלו רגע לפני שהוא מניע וקרא לארגון SOS לעזור לחלץ. מאז עברו 15 שנים וצ'לסי עדיין חיה ובועטת בת"א. היא אמנם לא לידי אבל היא "נשארה במשפחה" ובגדול היא מזדקנת בחן (פחות או יותר).

חזרה לאנגליה -
אז רצינו לאמץ חתול ועכשיו כשאנחנו סוף סוף בעיר קטנה, בבית עם חצר חמודה ובעל בית מבין ומתחשב, הגיע הזמן להתארגן על אימוץ. כעקרון היה ברור לנו שנאמץ חתול עזוב. עם כל אהבתי לגזעים שונים, אני נגד לשלם 1,000 פאונד תמורת גור סיאמי כשיש כאלו שזקוקים לבית ומגיעים בחינם או תמורת תרומה צנועה. אז התיישבו על האינטרנט והתחלנו לחפש. בריטניה היא מדינה שבהחלט מורגש בה כמה אוהבים חיות. המון אנשים מגדלים פה בעלי חיים ויש מודעות עצומה לרווחת החיות. קיימים הרבה ארגונים שדואגים לחיות במצוקה, בין אם אלו גורי חתולים עזובים, כלבים בגיל העמידה או ינשופים עם לקויות ראיה. אז היצע נגיש בהחלט יש, אבל, זה לא פשוט כמו בישראל.

הארגון הראשון שהתקשרנו אליו אמר שהם מחייבים קודם כל ביקור בית ורק אז מתחילים בתהליך. הורדנו אותם מהרשימה. הארגון השני שהתקשרנו אליו היה הצלב הכחול. הם דוקא אמרו שלא חובה ביקור בית כשמדובר בחתול ושפשוט נגיע אליהם. אבל, שלא נצפה לחזור עם חתול הביתה כי הם לא משחררים את החיה באותו היום. נצטרך להגיע שוב לאסוף את החתול אחרי כמה ימים. מעין הצהרת כוונות שכזו. החלטנו ששווה לנסות ונסענו.

הסניף של הצלב הכחול באוקספורדשייר הוא לא פחות מחווה. יש להם שטחים נרחבים, מדשאות, מכלאות מרווחות לכל סוג של בעל חיים ואפילו שדה לסוסים שמחכים לאימוץ. נכנסנו למשרד, מילאנו טפסים, התראיינו אצל הפקידות שבדקו לנו כל פיפס בציציות וכשקיבלנו אור ירוק לאימוץ התבקשנו לדפדף באלבום החתולים לראות מי מהם מוצא חן בעינינו. האמת היא שרצינו גור רק רצה הגורל וכל הגורים באותו יום היו "מוזמנים" ונותרו רק חתולים בוגרים. החלטנו בכל זאת לבקר במכלאה. במכלאה פגשנו בין השאר את טרוויס (לא לצחוק). טרוויס הוא חתול זכר מסוג טאבי כבן שנתיים. טרוויס נמצא משוטט בלונדון ולהערכת הווטרינר הוא היה חסר בית כחודש. טרוויס מאד שמח שהגענו ומיד ברך אותנו לשלום וקפץ על המדף כדי לבחון אותנו מקרוב. אחרי ששוחחנו קצת עם הווטרינרית על טרוויס הורשנו לבקר אותו בכלוב, כמובן אחד אחד כדי שטרוויס לא יבהל. מצאנו חתול סופר ידידותי ואוהב תשומת לב. מתחבק ומתלטף בלי חשבון ובאופן כללי מעדיף להיות בחברת אנשים מאשר לבד.

הכניסה למרכז הצלב הכחול באיזור שלנו

אם נודה באמת, אני שהייתי נעולה על גור התקשתי ללכת על זה. אבל הצמחוני התאהב בו ואמר שמדובר בחתול חכם במיוחד (??!!) ולא היה לו לב להשאיר אותו שם. אני מצאתי בליבי פינה חמה ללונדוני לשעבר ויחד הודענו לווטרינרית שטרוויס מצא בית חדש ואפשר לשים עליו את סימן ה-"מוזמן" (שלט כחול בצורת כף רגל של חתול שכתוב עליו reserved).

ככה בערך זה נראה

את טרוויס אנחנו אוספים ביום ראשון. הכנו לו כמה דברים פה (מיטה וארגז) ואנחנו די מתרגשים לקראת בואו. אני מקווה שהוא יחוש פה בטוב ושהחתולים של השכנים לא יאכלו אותו לארוחת בוקר.

אגב אנחנו שוקלים לשנות לו את השם. יש לנו חבר טוב בשם טרוויס שלא נראה לי שיתרשם מזה שהחתול קרוי בשמו :-)

xoxo
Miss Scotland

שלום כיתה א' (או שלום חדר כושר חדש)

מי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהבת להתאמץ פיזית יותר מדי. אני תמיד מעדיפה מסע שופינג על יציאה לטיול, נהיגה על פני הליכה ברגל, או חופשה בעיר גדולה או בטן גב על פני חופשה בטבע. באופן כללי, אני טיפוס די לא outdoorsy במיוחד, שזה קצת בעייתי כי הצמחוני מאד. הצמחוני הקים מועדון הליכה. מדובר במועדון קטן (ואיכותי לדבריו) של חברים טובים שיוצאים להליכה בטבע מדי סופ"ש. יש להם אפילו אתר אינטרנט מתוחכם עם מסלולים ותמונות שהצמחוני בנה במיוחד (והם די משוכנעים שאין בזה שום דבר חנוני :-)). מיותר לציין שמעולם לא יצאתי איתם להליכה. פעם אחת הצמחוני שכנע אותי בשלהיי חורף 2009 לצאת להליכה בשדות באיזור ה-Cotswolds. חזרתי כל כך ממורמרת שמאז הוא מפחד להעלות שוב את הנושא.

אבל לא לשם כך התכנסנו. העניין הוא שלמרות שאני לא מתה על פעילויות מסוגים כאלו אני דוקא מאד אוהבת להתאמן. בעיני, חדר הכושר הוא המקום להזיע ולהתענות בו וכל מה שמחוץ לחדר הכושר לא אמור לכלול פעילות דומה. וזה כמובן עניין של השקפה...
אז אני כבר די הרבה שנים מתאמנת באופן די קבוע ואני בעיקר מכורה לשיעורי קיקבוקסינג למיניהם. התחלתי בהולמס פלייס בהרצליה עם טל שחם המיתולוגית, עברתי לרעננה עם ווילי סימס האגדי, המשכתי לסווט עם אוהד החמוד ובאדינבורו התאמנתי כשלוש שנים עם טום, לשעבר חייל קרבי בצבא הבריטי. עכשיו כשאני בוויטני הגיע הזמן להרשם לחדר כושר חדש שזה תמיד עניין קצת מוזר בשבילי. כשזה קורה אני מרגישה פרץ של אשמה כאילו בגדתי במועדון הישן ובמיוחד במדריכים עם המועדון החדש. הכי מבאס זה להגיע בפעם הראשונה לשיעור חדש ולהיות זה שמחוץ ללופ. זה שכולם מסתכלים עליו ברחמים כי הוא חדש ובטח יהיה לו נוררררא קשה (צודקים!), זה שלא יודע איך לארגן את הציוד לקראת השיעור כמו שהמדריך החדש אוהב, או בקיצור, זה שמחוץ לחבר'ה. מזל שזה עובר מהר.

לשמחתי יש מועדון כושר כשתי דקות הליכה מהבית שלנו. הוא לא נוצץ כמו הולמס פלייס, סווט או גו אקטיב, ולא מרווח ומגוון כמו מרכז הספורט באוניברסיטה. אבל הם בסדר ויש להם את כל מה שאני צריכה. יש מספר יפה של שיעורים בשבוע (כולל קיקבוקס) בשיטת לס מילס המצויינת והחביבה עלי, ויש להם גם שיעורי בטן שאני מאד אוהבת. אתמול הגעתי בפעם הראשונה לשיעור בטן שכזה, והופתעתי לגלות שאת כל (*כל*) התרגילים הם מבצעים עם משקולות עליהם. זה היה חדש לי, שלא נדבר על קשה רצח. ואני עוד טובה בתרגילי בטן. יצאתי מותשת אבל מרוצה. המדריך מעולה ומסביר פנים והשיעור... נו ככה זה מכורים. כמה שיותר קשה יותר טוב.

שיעור בודי קומבט בשיטת לס מילס (פוסטר מתוך האתר הרשמי)
Unleash Your Inner Warrior - אח, מוזיקה לאוזני

אז נראה לי שמצאתי את מקומי, לפחות מבחינת הכושר ואני מאד אופטימית (אחרי הכל החתונה מתקרבת והשעון מתקתק, תיק תק, תיק תק, חייבים להראות טוב...).

נשתמע!

xoxo
Miss Scotland

מי אמר רובי ולא קיבל?

אז יקבל תחליף!

אני מתה על רובי וויליאמס, מודה ומתוודה. אני אוהבת אותו מימי טייק ד'את, כשהפציע בקריירת סולו, ואני אוהבת אותו עכשיו כשהוא מתקרב לגיל 40 והוא בעלה של מישהי (אחרת). יש לי את כל הדיסקים, הדי וי די, ספרים, לוחות שנה, ואפילו תמונה אחת חתומה וממוסגרת שמישהו שרצה פעם ביקרי קנה לי במתנה. כשהייתי סטודנטית להוראה כתבתי עבודה על רובי באחד הקורסים (וקיבלתי 100 עגול!).

ראיתי את רובי פעמיים בהופעה. בפעם הראשונה היתה ב-2001. נסענו כמה חברות במיוחד מישראל ללונדון כדי להגיע להופעה שהתקיימה במילטון קינס. היה מופלא. הפעם השניה היתה ב-2006 אחרי שנה בה גרתי באדינבורו. כמה ימים אחרי שהגשנו את התיזה וסיימנו את חובותינו לתואר השני התקיימה ההופעה בגלזגו. את הכרטיסים רכשתי במחיר מופקע באיביי (הכרטיסים לכל הסיבוב אזלו תוך שניות מרגע ההוצאה) ולקחתי את אנני, חברתי מהמעונות להופעה. השכמנו באותו היום והיינו ב-Hampden Park כבר בשעות הבוקר המוקדמות. תפסנו מקום קרוב לשער, התיישבנו על הרצפה ו - - - חיכינו. וחיכינו וחיכינו וחיכינו עד חמש בערב השעה בה פתחו את השערים. תפסנו מקום בשורה השניה מהבמה ו - - - חיכינו. רובי עלה בסביבות שמונה בערב. מיותר לציין שהיה מדהים.

אתמול הצמחוני עשה לי מחווה שבטוח עלתה לו בדם יזע ודמעות. הוא קנה כרטיסים למופע הצדעה לרובי וויליאס. זאת אומרת זה השם הרשמי של התופעה, במציאות מדובר במתחזה לרובי וויליאמס. ההופעה היתה בתאטרון החדש באוקספורד. ציפיתי לראות שם בעיקר בחורות צעירות (בלשון המעטה, למעשה ציפיתי להרבה צ'אבס = פרחים בעגה המקומית). שנינו הופתענו לגלות שאנחנו צעירים מהגיל הממוצע בקהל. היו המון זוגות, משפחות, חבורות של נשים שבאו לבלות ערב יחד, וקצת צ'אבס. בקיצור הכל מהכל. ההופעה היתה חביבה. לא קל להשתחרר מהתחושה שבעצם אני בוגדת ברובי אבל אפשר להכתיר את הערב כהצלחה. הבחור (JK) די דומה לרובי חיצונית. השירה, הממ לא להיט. אבל נהננו. עמדנו על הרגליים כל הערב ורקדנו למוות.

JK בפעולה

מה שטוב בהופעה מסוג כזה זה שאתה נוטה להשלות את עצמך שזה באמת רובי ושמדובר בהופעה אינטימית ואקסלוסיבית. ניגשתי עם המצלמה ממש עד הבמה ו"רובי" ניגש ממש אלי ונעמד בפוזה עד שסיימתי לצלם (ראו תמונה למעלה). רק שאז נזכרתי שזה לא המקור :-/
אני ממליצה בחום לכל מי שההזדמנות נקרית בדרכו, לא לפספס הופעה של רובי! לדעתי מדובר לא רק בזמר וכותב מוכשר אלא הרבה יותר - בבדרן מצויין.
ולמה לא להוציא כמה תמונות מגלזגו לאוורור מהבויידעם:

אנני מניפה את הדגל בגלזגו

צ'אבס אמיתיים

המקור (כן כן, אני צילמתי)

האם נלך שוב? וודאי שלא. בפעם הבאה זה רק הדבר האמיתי!